זני שירותי מימון בע"מ ואח' נ' נגרה ואח'

פסק דין

האם הנתבעת, חברה להשכרת רכב, אחראית לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לרכבה על ידי נהג אשר לטענתה לא היה מורשה לנהוג ברכב הנתבעת בהתאם לחוזה ההשכרה עם שוכר הרכב? זו השאלה שלפניי.

השתלשלות העניינים הרלוונטית בתמצית

התובעת הגישה תביעה בגין הנזקים שנגרמו לרכבה לאחר שרכב בבעלות הנתבעת פגע ברכבה מאחור. התביעה הוגשה כנגד הנתבע שנהג ברכב וכנגד הנתבעת משכירת הרכב.

הנתבע לא הגיש כתב הגנה ולפיכך ניתן נגדו פסק דין.

הנתבעת טענה כי לנהיגתו של הנתבע אין כיסוי ביטוחי על פי תנאי הפוליסה הקיימת אצלה.

עוד היא טענה כי על פי חוזה השכרת הרכב שנחתם בינה לבין שוכר הרכב מר שמעון מלכה, היה הוא הנהג המורשה היחידי לנהוג בו ולכן אין מקום לחייבה. בעקבות טענה זו הגישה הנתבעת הודעת צד ג' נגד מר שמעון מלכה.

בהתאם להסכמת הצדדים הם הגישו סיכומים בכתב בשאלה האם יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום הנזקים שנגרמו לתובעת.

טענות התובעת הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בסיכומיה

טענת הנתבעת בכתב הגנתה לפיה אין לנהיגתו של הנתבע כיסוי ביטוחי נטענה בעלמא, שכן לא צורפה פוליסת ביטוח אשר ממנה ניתן ללמוד על קיומה של החרגה לכיסוי הביטוחי. מאחר שטענה זו לא הוכחה דינה להידחות.

המסמך שכותרתו "חוזה השכרה" אותו צרפה הנתבעת לכתב הגנתה מלמד כי השוכר הוא קיבוץ עין הנציב ולא מר שמעון מלכה. שמו של מר שמעון מלכה צוין במסמך ליד שם הנהג. במקום אחר נכתב "נהג נוסף: לא" מבלי ליתן הסבר מה הכוונה. במסמך לא כתוב שרק הנהג הנקוב רשאי לנהוג וגם לא ברור למי הוסבר זאת.

יתרה מכך, המסמך האמור אינו חתום. בתחתית המסמך נכתב כי החותם על ההסכם מאשר את תנאי ההסכם הכתובים גם בגב המסמך. העמוד הנוסף לא צורף ולא ידוע מה נכתב בו. לטענתה מאחר שמדובר בראיה שלא צורפה על אף שזו מצויה בידי הנתבעת הרי שחזקה היא שאותה ראיה פועלת לחובתה.

בהתאם להוראות סעיף 40 (א) (2) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעות סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב) (להלן: "צו הפיקוח") חובה על משכיר רכב לדאוג לביטוח הרכב להנחת דעתו של המפקח בהתאם לסעיף 19 (7) לאותו צו. הפרשנות שניתנה לחובה זו בהתאם לפסקי הדין שפורטו בסיכומי התובעת היא שעל חברת ההשכרה לדאוג לביטוח לכל נהג וגיל אחרת תכלית החוק לא תמומש.

טענות הנתבעת הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בסיכומיה

הנתבעת הסכימה כי קיימת חובת ביטוח בהתאם לצו הפיקוח וטענה כי הנתבעת מבטחת את רכביה בביטוח עצמי. הביטוח כלפי צד ג' חל רק כאשר יש כיסוי ביטוחי לנהג ברכב המבוטח. הדבר דומה לפוליסת ביטוח בה קיים נהג נקוב בשם או שקיימת הגבלת גיל. אם הנהג המזיק אינו הנהג הנקוב או שגילו נמוך מהגיל המצוין אין כיסוי ביטוחי ועל הניזוק לתבוע את הנהג המזיק ולא את חברת הביטוח.

לטענתה אין מחלוקת שהשוכר הוא קיבוץ עין הנציב וכי הנהג המורשה היחיד היה מר מלכה שמעון ולא נהג נוסף.

הנתבעת הפנתה לפסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז בת"צ 43306-02-11 ספיר נ' י.ד. רכב ותחבורה בע"מ (להלן: "עניין ספיר") בו הנתבעת הייתה משיבה מספר 2. לטענתה בפסק הדין נקבע כי חברות ההשכרה אינן חברות ביטוח וכל שהן מוכרות לשוכרים הוא פטור מהשתתפות עצמית בגין פוליסת צד ג' או מקיף דהיינו הן מוכרות לשוכרים הפחתת אחריות ולא פוליסה. מאחר שלנתבעת יש ביטוח עצמי לנזקי רכביה כמו גם לרכבי צד ג' הרי שהביטוח כפוף לאמור בחוזה השכירות. מאחר שעל פי אותו חוזה הנתבע לא היה מורשה לנהוג ברכב הרי שהביטוח העצמי לא חל ולכן על התובעת לתבוע את הנהג המזיק הוא הנתבע.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובסיכומי הצדדים החלטתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת בתשלומה.

הנתבעת לא הוכיחה כי קיים הסכם מחייב בינה לבין שוכר הרכב המגביל את נהיגתו של הנהג הנקוב